<h1>המכתם — תענית</h1>
<h2>דף י:</h2>
[תענית כ"ח ע"ב] עוד זה מן הגמ' וגמרי' מיניה לענין הילכתא, אמרי' במתני', באח' בטבת לא היה בו מעמד, שחרית מפני ההלל שהיו קורין, ופריך וליחשיב נמי באחד בניסן, כלומר, שהיה לו הלל בשחרית, והיה בו גם כן קרבן עצים, כמו שהיה באחד בטבת. ותריץ, אמר רבא זאת אומרת הלל דראש חדש לאו דאורית', אלא מנהגא בעלמא דבבל, שהיו קורין הכרא דראש חדש ולפרסומי מילתא, אבל בארץ ישראל שהיו קובעין שם ראשי חדשים אין צריכין לעשות הכר, ואין קורין הלל בראש חדש כלל, לפיכך לא תנן באחד בניסן לא היה בו מעמד, שהרי לא היה שם הלל שיבטלנו, אבל באחד בטבת היה בו הלל, ולא משום ראש חדש אלא משום חנוכה, ולפיכך אין בו מעמד שחרית. כלומר שלא היו המעמדות יכולין להאריך בתפלות ובתחנות מפני שהיו מאריכין בקריאת ההלל. דאמר ר' יוחנן י"ח יום בשנה יחיד גומר בהן את ההלל, כלומר, אפי' יחיד, וכ"ש צבור. ואלו הן שמנת ימי החג וכו', ויום טוב ראשון של פסח, ומשום הכי גומר כל ימות החג ולא כל ימי הפסח, מפני שהיו כל ימות החג חלוקין במוספין מה שאין כן בפסח, ומפני שחלוקין במוספין היה כאלו כל יום ויום הוא חג בפני עצמו. רב איקלע לבבל בריש ירחא שמעינהו דקרו הללא סבר לאפסוקינהו, פי', משום דבארץ ישראל לא הוו קרו כלל, כיון דשמע דמדלגי דילוגי, אמר שמע מינה מנהג אבותיהם בידיהם. הילכך אנן נמי השתא לא קרינן ליה, אלא כמנהגא דבני בבל. וקשיא, היכי מברכי' עליה דהא אין מברכין על המנהג, כדאמרי' [סוכה מ"ד ע"ב] גבי ערבה חביט חביט ולא בריך. תירץ הראב"ד ז"ל דהתם לא היה המנהג אלא דיחידים, ואמנהג יחידים לא מברכינן אבל אמנהג דצבור כי האי דהלל מברכינן. והר"ת ז"ל תירץ דאמנהג דטלטולי בעלמא לא מברכינן אבל אמנהג דקריאה כי האי מברכי'. תנא יחיד לא יתחיל, פי' אפי' בבבל עצמה דנהגו לקרות, יחיד לא יתחיל לקרותו בברכה, לפי שלא נקבע המנהג אלא לצבור אבל לא יחיד. ואם התחיל גומר בלא ברכה, פי' ואינו אומר יהללוך דהוא ברכה שלאחריו. וסמך לדבר התם במגלה [כ"א ע"ב] דקתני בה בהלל ובמגלה מקום שנהגו לברך אחריו יברך, בעי לאחריה דמגלה מאי מברך, ומדבעי גבי מגלה ולא בעי נמי גבי הלל, מכלל דפשיטא מילתא דלאחריו דהלל הוא ברכת יהללוך. ואית דאמרי' גומר בלא ברכה אחרת, אבל יהללוך או', כמו שאו' אותו בליל הפסח, אע"פ שלא ברך לפניו, וקרי ליה [בפסחים קי"ח ע"א] נמי ברכת השיר כלומר תוספת שבח בעלמא. ואית דמפרשי כולה מילתא לאידך גיסא (ואי) [זאת] אומרת הלל דראש חדש לאו דאוריתא. פי', אלא דרבנן הוא שתקנו לקרותו, ואפי' בארץ ישראל נמי קורין אותו מדרבנן, וכיון דאין חיובו מדאוריתא לא היה בו כח לבטל המעמד, אבל של חנכה עשו חזוק בו לזכרון הנס, ולפיכך היה דוחה המעמד. ומ"מ קריאת ההלל בראש חדש אע"ג דאמרי' השתא מדרבנן (היה) [היא] לא התקנו לקרותו אלא בדלוג, או מפני טורח צבור, או להפריש בינו ובין קריאתו במועדות. ורב איקלע לבבל וסבר לאפסוקינהו, לא מפני הקריאה היה רוצה להפסיקן, אלא על [שלא] שמע בתחלה שיהיו מדלגין בו כמנהג הדלוג של ארץ ישראל, וסבר שלא ידלגו בו כלל, כיון דשמע דמדלגי במקום אחר, אמר מנהג אבותיהם בידיהם, שהנהיגום בדלוג זה, ואע"פ שאינו דומה למנהג דלוג של ארץ ישראל אין להפסיקם על זה. והשתא לא קשיא אמאי מברכים עליה דהא מצוה דרבנן הוא. ובריתא נמי הכי קאמר תנא יחיד לא יתחיל, פי' לא יתחיל בברכה, דבצבור תקון רבנן למקרייה אבל לא ביחיד והויא ברכה לבטלה, ואם התחיל גומר פי' גומר הקריאה אבל מכל מקום בדלוג. ולהאי פי' הך ברייתא איירי בכל מקום בין בבבל בין בארץ ישראל, והכי מסתבר דליכא בריתא דמהניא לבני בבל ולא לבני ארץ ישראל. אבל לפי' קמא היא דוקא לבני בבל, דאלו לבני ארץ ישראל אפי' אם התחיל פוסק. והר"מ ז"ל [הלכ' חנוכה פ"ג ה"ז] כתב דהלל דראש חדש אינו אלא מנהג ואפי' בצבור, ואין מברכין עליו, וכן בשאר ימות הפסח. ופוק חזי מאי עמא דבר.
